איטליה, קרואטיה, איטליה 2014

ליויתי את רחל בטיול הסתיו השנתי ואלו תמצית הדברים:
 הפעם המטרה המרכזית היתה שיט בסירה קטנה קרואטית שמכילה כ- 30 נוסעים בלבד והצוות, 5 איש.
 הסירה מפליגה בין עשרות האיים שלחופי קרואטיה בים האדריאטי, מפליגה ביום, ובלילה - נחה באחד המעגנים, אם ליד אי, ואם ליד אחד החופים היבשתיים.

מאחר והיציאה מתחילה ביום שבת, ולא מצאנו דרך נורמלית, דהיינו נוחה ולא יקרה מדי להגיע ישר להפלגה, וגם לא יום קודם, ומאחר וזמננו בידנו, הוספנו לטיול מספר ימים לפני ההפלגה., וגם אחריה.
=
ב-19 לחודש ספטמבר 2014, בשעה 1100 נחתנו בטיסת אלעל בשדה התעופה פיומיצ'ינו ליד רומא, קל היה להתמצא ועלינו לרכבת שהביאה אותנו לטרמינל המרכזי של רומא, משם תכננו לנסוע עד לשדה התעופה של אנקונה בו חיכה לנו רכב לשלושת המים הבאים.
בטרמינל, היינו קצת לחוצים בזמן, לא ידענו איך ואיפה לקנות כרטיס כי כל הכתובות הן באיטלקית בלבד, הציל אותנו "מאכער" שהתנדב לקנות עבורנו כרטיסים במכונה, והביא אותנו עד הרציף המתאים. לא הספקנו להכין מטבעות של אירו והאיש זכה בשטר של 10E שהיה מחוץ לכל פרופורציה - זאת אמר לנו "מאכער" שני שהביא אותנו עד למקומנו ברכבת. כפרה. 
אומנם קנינו כרטיסים למחלקה ראשונה בעלות של 26E במקום 17E למחלקה שניה, אבל הסתבר בשתי המחלקות היו המושבים פחותים מרכבת ישראל, וההבדל היחידי היה שבמחלקה שניה עבד מיזוג האויר לקרור, ואילו במחלקה ראשונה - לחימום. החום בחוץ היה 30C . לאחר שעתיים נסיעה ובקשות מהקונדוקטור, הגיע הג'ינג'י והעביר את המתג מחימום לקרור. גם זו לכפרה.

חצינו את איטליה לרוחב ב-5 שעות תוך שאנחנו שוטפים את העינים בנופים ההרריים-מתונים האופיניים כל כך. מטעים, יערות, ישובים חלפו וכבר עברנו את העיירה האחרונה לפני שדה התעופה, הכנו את המזוודות ליד הדלת לירידה, אבל הרכבת המשיכה בלי לעצור, ועצרה רק בפלקונרה, כ- 5 ק'מ מזרחית לשדה התעופה.
 יצאנו החוצה ופנינו שמאלה בדיוק למקום שנאמר לנו שבו עוצר האוטובוס לשדה התעופה. השעה כבר 1730 ואיש איננו יודע לדבר איתנו, איש אינו יודע מתי יבוא האוטובוס. בסופה של המתנה מורטת עצבים הגיע האוטובוס (שנוסע רק לקראת המראה או נחיתה בשדה הנידח הזה), ולמשרד הרכב יורופקאר נכנסנו דקות לפני שנסגר. עקב כך לא קבלתי הסבר איפה נמצאים מתגים שונים ב"גולף"החדישה ובפרט מעצור היד האלקטרוני.
בדרך החשוכה לסניגליה - העירה על חוף הים בה היה המלון שלנו Mare Blue , התברברנו ואחרי שעה נסיעה, ועזרה של מקומיים, מצאנו עצמנו בחזרה ע'י משרד יורופקאר, והתחלנו מחדש. בסופו של דבר הגענו בשלום למלון עייפים ורצוצים ואכלנו ארוחת ערב טובה במסעדה על יד והמלצרית שהיתה דומה לגילי, היתה נחמדה.
20 בספטמבר,

אחרי ארוחת בוקר נסענו דרך גבעות ועמקים לקניון Gule del furlo.                בקניון זה עברה דרך רומית עתיקה Via flaminia                                  שנבנתה לפני הספירה וכוללת מנהרה שנחצבה  בידיהם של עבדים. 

נראה כי הסכר משמש למפעל הידרואלקטרי, אבל לא קבלנו הסברים מפורטים.

הכניסה לרכב אסורה עקב מפולת של כביש בהמשך.









חזרנו למלון Mare Blue בסניגליה, ולאחר שנ'צ  הלכנו לראות את "יום הלחם" שבדיוק קלענו אליו מבחינת התזמון. הרבה דוכנים בהם אופים הפגינו את הידע שלהם, כולל הדרכת הצופים בהכנת מאפי לחם.

 קהל הצופים כלל גם ילדים

פסל הזדהות על רצח ילדים ע'י טרוריסטים צ'צ'נים בבסלן, אוסטיה, רוסיה.   ראה כאן








ב-21 בספטמבר
נסענו לסאן מרינו בכביש A14 ושכרנו חדר במלון הראשון שנקרה בדרכנו בעיר (מלון Joly). היתה קצת בעיה של חניה ללילה, אבל התגברנו. עלינו לראות את הטירות, הבנינים והנוף, וניסינו להבין מדוע סאן מרינו איננה חלק מאיטליה, ולא הצלחנו.
העיר נמצאת על צוק גבוה, נוף מרשים, הרבה בנינים עתיקים ויותר מזה חנויות למכירת שטויות לתיירים טפשים. 

 =
בדקנו ומצאנו:

סן מרינו נוסדה לפי המסורת בידי מרינוס הקדוש, סתת אבן נוצרי אשר התיישב במקום בשנת 301, והעניק למדינה ולבירתה את שמן. תאריך זה הוא תאריך הייסוד המסורתי של המדינה, ועל כן היא טוענת לתואר הרפובליקה (הקיימת) העתיקה בעולם. החקיקה הקדומה ביותר במדינה היא משנת 1263, ובשנת 1291 הכיר הכס הקדוש בעצמאותה של סן מרינו. מאז שמרה המדינה עם קשרים הדוקים עם הוותיקן אולם סירבה לכל ניסיון להכפיפה למדינת האפיפיור.

בשנת 1600 אומצה חוקה בסן מרינו. המדינה הוכרה בידי צרפת הנפוליאונית ב1797 ובידי שאר ארצות אירופה בקונגרס וינה בשנת 1815.

22 בספטמבר,
עזבנו את סאן מרינו, ועלינו על כביש 16 בעיירה קתוליקה, נופים יפיפיים מעל הים האדריאטי ובצהרים המאוחרים החזרנו את הרכב בשדה התעופה של אנקונה.

הגענו במונית לטרמינל של בלו ליין -החברה מפעילת המעבורת לקרואטיה, אבל הגענו מוקדם ולא היתה לנו ברירה אלא לחכות 3 שעות עד שפתחו את האשנבים, ואוטובוס הסיע אותנו לנמל בו היינו צריכים לחכות עוד שעתיים עד שפתחו את תחנת הגבול ביציאה מאיטליה. כשסוף סוף הותר לנו לעלות על האוניה (רגינה דלה פטשה) התברר שצריך לעלות לאוניה כ שלוש קומות במדרגות חיצוניות מה שהיה קצת לא נוח עם 4 מזוודות. התא שלנו היה 5 קומות מתחתלאיזור הכניסה, איך שהוא הגענו לקומת התא שלנו שהיה מתחת לפני המים, באמצעות מעלית קטנה ועסוקה. מיטות בקומות, ומסתבר שדי קשה לטפס על הסולם המתנדנד כשאני כבר לא בן 15. את הערב בילינו במסעדה על הסיפון העליון והצלחנו לחמוק ממנה בדיוק כאשר נכנסו כל שבטי האטרוסקים שנסעו לטיולים מאורגנים בקרואטיה.

נמל אנקונה טרם הפלגה

23 בספטמבר
הלילה עבר, ובבוקר הגענו לספליט. אחרי ביקורת דרכונים וכוס קפה מצאתי לאחר התברברות רבה את המשרד של הרץ, קיבלנו פורד פיאסטה. כל אדם ששאלתי, לא הבין אף מילה באנגלית, כך שיכולתי לדבר איתו גם בעברית. עם זאת כולם היו מלאים ברצון טוב לעזור, ובדרך כלל שלחו אותי לכוון ההפוך. רק אחרי שחזרתי לבית הקפה שם חכתה רחל בסבלנות, ועיון מחדש במפה, (לעולם אין לסמוך על מפות עירוניות לתיירים, הן נועדו רק לספק פרנסה לגרפיקאים), הצלחתי למצוא.
נסענו לעיר טרוגיר, הסתובבנו קצת בשוק, קצת בסימטאות העיר העתיקה והמשכנו דרכנו לאורך הים עד גרֶבַשטִיקָה בדרך לשיבניק, שם שכרנו דירה נחמדה ללילה ואולי נחזיק בה גם בלילה הבא.

 Splitמרינה של ספליט

 מרינה של טרוגיר Trogir

 פוקצ'ה בשוק של טרוגיר- בשביל זה בלבד כדאי לנסוע, ביחוד אם מוסיפים קצת קבבים
In the market of Trogir

פרימושטן

24 בספטמבר

שמורת הטבע קרקה. ממגרש החניה נוסעים באוטובוס פנימי עד השמורה. אפשר לטייל ברגל, ואפשר בסירה רועשת עד המפלים, שעתיים הלוך וחזור - מה שאנחנו עשינו.

מהשמורה התברברנו בהרים סביב סביב, עד שלקראת ערב חזרנו למלון סטאריסיבניק מהלילה הקודם. המקום הוא למעשה מסעדת דרכים שיש לה מספר חדרים להשכרה. נחמד מאוד. עוד הספקנו להסתובב בכפר פרימושטן שעל חצי אי וכולל רחוב דוכנים לתיירים, כנסיה ובית קברות. הנוף - אין סופי.

25 ספט
עזבנו את מלון/מסעדה סטאריסיבניק לכוון דרום בכביש מספר 8 עד פלוצה (ploce) התארגנו בחדר שהוזמן מראש אצל אנלה, המקום נקרא Jezera rooms, נמצא על הכביש. מקום צנוע ונחמד .

לאחר שהתמקמנו נסענו לראות את החופים היפים עד למקום בו יש לבוסניה מסדרון לים, לאחר ארוחת ערב בפיצריה היחידה בעיירה, חזרנו ל Jezera rooms ללינה

26/9/14

בדרך חזרה לכוון Split נכנסנו לתוך ערוץ הנחל Cetina, עלינו, ירדנו, הסתובבנו, צילמנו נופים יפים וירדנו למצוא את הלינה - שהוזמנה מראש בעיירה אומיש (Omis) אצל משפחת ווליטש. קשה למצוא כי מספרי הבתים מסומנים בסדר שאינו מובן לאדם כמוני, וכי אין שלט על הבית! בסה'כ היה זה חדר יפה בבית פרטי, עם שרותים אבל ללא מגבות, ללא ארוחת בוקר, אבל היה מטבחון. הסופרמרקט הקרוב הציל את המצב

מעל ה-Cetina

שפך ה-Cetina

Omish

Omish

27/9/14
הגיע הזמן להחזיר את האוטו ב ספליט, ולעלות על הספינה שבה נעשה שבוע ימים. הנסיעה מאומיש עד ספליט קלה ומהירה פחות מחצי שעה הגענו לעיר. אבל....כאן התחילו הבעיות, לא היתה לנו מפה מקצועית, ולא gps ולקח לנו הרבה זמן ומריטת עצבים עד שמצאנו את משרד Herz להחזיר את הרכב. מלכתחילה בחרנו את הרץ מתוך ידיעה שהמשרד שלהם קרוב לנמל, כך שהתנועה עם 4 מזוודות היתה על גבול הנסבל.

עלינו על הספינה Eden של החברה קטרינה ליין  למסלול הדרומי שלהם kl-2.
 יחד איתנו היינו 19 אורחים. הספינה יצאה מהנמל תוך כדי ארוחת הצהרים שלאחריה עגנו באיזה מקום, בו ירדתי והוסעתי לנהר ה-סטינה לרפטינג. הספינה המשיכה למקרסקה ושם עגנה ללילה.
 הרפטינג שנמשך 3 שעות היה קצת משעמם, מים שקטים מדי ובמקום שהיה מפל של ממש הורדנו מהקייק והלכנו ברגל לאורך הנהר עד מעבר למפל. בסופו של דבר נמצא איזה מפלצ'יק שהצליח להרטיב אותנו. הגעתי חזרה לספינה עם חשיכה לאחר כשעה נסיעה מהנהר. היום לא צילמתי כלום, מסיבות מובנות.

28/9/14


שיט עד האי  Mljet  לחניית לילה עצירה לשחיה, אבל לא שחיתי כי המים היו קרים מדי

תופעה אופינית לעומס תיירים וחוסר מקום עגינה. כאן 7 סירות עוגנות במקביל ויש לעבור מאחת לשניה עד שמגיעים לרציף

29/9/14
אחר הצהרים הגענו לדוברובניק וקבלנו סיור קצר בעיר העתיקה. מאחר וכבר היינו כאן לפחות פעמיים אבדנו את ההתרשמות הראשונית. ההתרשמות השניה היתה עומס התיירים. טורים ארוכים ורחבים של קבוצות ממקומות שונים בעולם שרצים מאבן לאבן ובטוחים שהם הם הראשונים לצלם את אותה אבן... גם אני צילמתי.

Dubrovnik

30/9/14
הגענו, במונית, מספיק מוקדם לרכבל שמעלה לראש הצוק מעל העיר -כ-370 מטר, הנוף מצדיק את התשלום. כשירדנו כבר היה תור ארוך של תיירים.
מתחנת הרכבל התחתונה ירדנו ברגל דרך העיר עד לתחנת האוטובוס שנוסע לנמל, והבנו מה פרוש המוני תיירים. זרם בלתי פוסק של קבוצות, כשהבולטים ביניהם הם האסיתים, העשירים החדשים.

מסתבר כי כל התושבים בדוברובניק חיים מתיירות.

בצהרים יצאה הסירה לכוון האי  טרסטניק  לחנית לילה. רחל הלכה לטעום יינות, ואני צילמתי קצת. בערב ארוחת הקפטיין - שזו ארוחה יותר "חגיגית" על הסיפון.

1/10/14

היום הפלגנו לאי קורטשולר، לאחר חניה ארוכה לשחיה. העיר כשם האי הוקמה במאה השלישית לפני הספירה ועברה את כל הגילגולים הרגילים של הסביבה. 

2/10/14
חוואר זה שם האי שעל ידו לנו הלילה. האי יפה, הפך להיות מבוקש מאוד על ידי עשירים ורואים זאת לפי מספר היכטותשחונות במרינה. מאוד מלוקק. הלכנו לפה, הלכנו לשם, הלכנו לישון.

ווייטנאם 2011

לויתי את רחל בנובמבר 2011 לבקר בוייטנאם וקמבודיה, ואלו תמצית הדברים:

שבת, 5 בנובמבר 2011

סיאם ריפ, קמבודיה. איזור המקדשים שנקרא ע'ש המרכזי שבהם: אנגור ואט.

נסענו כשעה למקדש הנשים, אבן אדומה. המקום היה מוצף לפני כמה שבועות והיו צריכים לחלץ את התיירים בהליקופטרים. היום לא היה מוצף. מענין. בהמשך הסתובבנו במקדש בג'ונגל ובהחלט נראה היה מרשים. ביותר. כאן נצלנו את היתרון של טיול פרטי וחזרנו מוקדם למנוחת הצהרים שלנו אחרי ארוחה במסעדת תיירים     צנועה.

אתמול הסתובבנו בכמה טמפלים, כולל הגדול והמפורסם אנגקור עם הפיסולים היפים. הכל בצילומים.(פה תלחץ לראות את המקדשים)  וגם פה

שלשום, הגענו בטיסת המשך מבנגקוק לסיאם ריאפ וקבל את פנינו סמוואן שהיה המדריך שלנו באיזור במשך ימים אחדים.  בחור נחמד ועושה מה אומרים לו. לא נדבק יותר מדי. הטיסה במחלקת עסקים באל על התאפשרה בזכות נקודות שרחל טורחת לאסוף. ופעם ראשונה הבנתי שאפשר לטוס רחוק בלי להרגיש, פתחנו כורסאות למיטות וישנו רוב הזמן. האוכל של אלעל במקרה זה לא היה גורמה, אבל ירדנו לא מותשים.

אנגקור ואט- הסמל של קמבודיה

שני, 7 בנובמבר

אתמול, לפני הטיסה מסיאם ריפ לסייגון, הספקנו לבקר במוזיאון השואה שלהם, צנוע אבל נותן איזה רמז למה שקרה להם תחת שלטונו רב השנים של פול פוט. על פי הנאמר על ידי המדריך, האיש הזה רצח כ-3 מליון אזרחים קמבודיים רובם ככולם אנשים משכילים, רק בגלל שהוא רצה שהעם שלו יחיה ללא כל השפעה מערבית. בקרנו בעוד מקדש או שניים, עצרנו אצל מבשלות סוכר הדקלים.

בישול סוכר דקלים

היום המארחת שלנו בסייגון היא טראנג, אחות של הואי. על פי תאום מראש היא הגיעה לארוחת בוקר משותפת במלון ואחר כך בקרנו ביוזמתה במוזיאון המלחמה שלהם. למעשה ידענו הרבה כבר קודם על מלחמות וייטנאם במאה הקודמת, בעיקר מידע אישי תוך כדי התרחשות הדברים, אבל כאן שמו את הדגש על פשעי מלחמה של האמריקנים, בעיקר בשימוש בקוטלי עשביה שפגעו בתושבים. מעבר להזדהות עם תחושת הסבל והכעס של הוייטנאמים, אני מבין כי האמריקנים שהיו מתוסכלים מכושר הלחימה של הוייאטקונג, חיפשו דרכים לחשוף את היערות בהם התחבאו לוחמי הוייטקונג. לא ברור של מי היה הרעיון הזה, כנראה של חברת כימיקלים שייצרה קוטל עשבים סלקטיבי לריסוס עשביה זרה בדגנים. הרעיון היה להרוס באמצעי הזה את היערות, רק שאיש לא ידע, או לא סיפר, או התעלמו מהסיפורים, שהחומר הזה פוגע קשות בבני אדם, בצורת כוויות, וגם ובעיקר, גורם לפגמים גנטיים אפילו בדור שלישי.

כיכר מרכזית סייגון

בהמשך מקדש סיני בודיסטי עתיק ומענין.  ארוחת הצהרים במסעדה עממית ענקית שמורכבת מעשרות של דוכנים קטנים שבכל דוכן מבשלים פריט אוכל ממסורת אחרת.

בעוד אני יושב בלובי המלון בסייגון לכתוב את הדברים האלו, עלו רחל וטראנג לחדר למנוחת אחר הצהרים, לא עברה חצי שעה והן ירדו כי פועלי שיפוצים עסקו בהריסת קיר סמוך לחדר כך שאי אפשר היה לנוח. חזרנו לסיור המודרך של טראנג, שכלל שוק מרכזי, וסיור בשתי ככרות מרכזיות, האחת עם פסלו של הו צ'י מין, והאחרת לא רחוק משם, כיכר הדואר-מבנה מרשים צרפתי, והקתדרלה נוטרה דאם, הכנסיה נבנתה בזמן שלטון הצרפתים ע'י אדריכל צרפתי ששאב הרבה השראה מהקתדרלה בפריס. אני  מאמין שבמסגרת הסיור המודרך שמובטח לנו ליום 11 בנוב, גם ניכנס פנימה ונתרשם מבפנים.

 סיימנו בארוחת ערב במסעדה עממית של פירות ים שכללה שעה וחצי של כל מיני שרצים ומרקים חריפים, לתוספת הזמינה טראנג גם בקבוק וודקה וויאטנאמי, שהיה בסדר גמור. אילו היינו צריכים אנחנו להזמין לא היינו נסחפים כל כך, אבל טראנג יודעת טוב מאיתנו איך אוכלים.

שלישי,  8 נובמבר

עיירה בשם פי תו, היא מקום היציאה של הטיול שלנו לתוך אחד מאתרי המקונג, הגענו אליה לאחר כשעה נסיעה מסיגון בהדרכתו של קים הממושקף. ירדנו לסירת מוטור קטנה ורעועה ולאחר כ-10 דקות הגענו לאי, עברנו דרך דוכני שמונצס, נסענו בכרכרה רתומה לפרד קטן, עצרנו לטעום ממטעמי פירות הסביבה, צילמנו עצי קקאו, וחזרנו בסירה קטנטונת שנדחפת ע'י בחור עם משוט, דרך תעלה צרה מוקפת עצי דקל-מים אל הסירה הממונעת. מהמזח, שעתיים נסיעה עד לקאן –תאו.
לא לפני שחווינו את טכס תפילת הצהריים במקדש קאו דאי. לא היה ברור מהמדריך מי הם האנשים שמתפללים בתלבושות ססגוניות, גברים ונשים, שלפי דבריו מתפללים שעה כל 6 שעות. לא ברור מה עושים שאר הזמן, מי מפרנס אותם, והאם כל המאמינים מבזבזים בלי סוף זמן על תפילה. כאן אין את ש'ס לסחוט את ממשלת ישראל לפרנסה. מכל מקום התפילה שלהם מלווה בתזמורת תופים בעוצמה גדולה והרבה צעקות ופעלולי אש. ממש הזכיר לי את הנביא אלישע שהתל בנביאי הבעל—צעקו יותר חזק, הוא כבר זקן וחירש.

קאו דאי-תפילה

קאו דאי - בית תפילה

9  בנובמבר

יציאה מוקדמת לשיט במקונג לביקור בשוק הצף במורד הנהר כ-7 ק'מ. מאוד שונה מהשוק הצף בבנגקוק. כאן הסירות יותר גדולות, יותר מכוערות ומוכרות כל אחת סוג אחד של סחורה בלבד, הנהר רחב ופתוח לשמש, אם איננה מכוסה בעננות. השוק פעיל מאור ראשון כ-3-4 שעות.

שוק צף

ראינו "מפעל" לקילוף ניקוי ואריזה של אורז, ובחזרה לקנ-תו נכנסנו לשוק המכוסה, צפוף גדול ומלא באוכל ובגדים, חי ותוסס, אבל שקט. מוסיאון הוצ'ימין, פסל הוצ'ימין, ו"הבית הישן"- שהוא בן כ-150 שנה, עשיר, מרוהט בסגנון צרפתי-סיני.  לינת הלילה בעירה בשם וין לונג, ע'י יובל של המי קונג: הנקרא טיין, שיכול לספק את כל תצרוכת המים של ישראל למשך כמה שנים. חשוב! הסטייק שאכלתי הערב במסעדה היה כל כך טוב שראוי לנסות לחכות אותו: בשר בקר, חתוך דק 6-7 ממ, כנראה שטוגן דקה בקצת שמן ואחר כך הוסיפו לו רוטב סויה, רוטב בוטנים ואני לא יודע מה עוד.

חמישי 10 בנובמבר

בוויטנאם הנשים עובדות עם הידים

יבוש עלי אורז

היינו  נשארים עוד כמה ימים בעיירה וין לונג ליד הנהר היפה טיין שהוא אחד השלוחות של המקונג בדלתא, אבל התכנית  מחיבת. את החימר ללבני השמוט כורים בעומק של כמה מטרים בשדות האורז, שבוע מתיבש באויר החופשי, שבוע בתנור מחומם בקליפות אורז מהמפעל של אתמול, ואחרי שבוע- נשארות הלבנים בתנור ללא בעירה שבוע נוסף להתקררות איטית להרפיה. המעגל האקולוגי נסגר בהחזרת האפר מהבעירה לשדות האורז, והחימר, הלבנים האדומות לבניה כפרית בעיקר.

בית עתיק אחד- עברו 7 או 8 שעות ואני לא זוכר כלום משם, אולי התמונות ידברו. אולי אזכור לשאול המדריך בבוקר.

מפעל לדפי אורז, פופ-אורז, יין אורז. בתמונות נראה איך היא מבשלת את מרק האורז על אדים כדקה, ואיך הוא מעביר את העלה מבושל ליבוש על משטח עשוי מבמבוק.

הכנת עלי אורז

אי—שטנו בתעלות, כולל סירת משוטים (סמפם), ביקור במשתלה של עצים, סוגים של עצי פרי שחלק אנחנו מכירים כמו גואבות, ויש גם חסרות גרעינים, לקחתי פרי אחד לנסות להנביט ממנו שתיל בבית, אבל לא היו לו גרעינים.... כמו דוריאן הפרי המסריח שלא היה לי עדין הזדמנות לטעום ממנו. עץ הלחם, קקאו, קפה, פומלות- מסתבר שהפומלה שאנחנו מכירים מהבית חיה טוב מאוד באיזור הזה.

השוק הצף השני-  לא שונה הרבה מיום אתמול, מענין בסגנון סירות בגודל כמה טונות שכל איכר מוכר את תוצרתו.

ג'ק פרוט

 בית ישן נוסף בסגנון ויאטנאם, נוסד 1860. כאן התודענו לצורה נוספת של אקולוגיה ויאטנאמית: כל איזור הדלתה, בגודל של כ- 40 אלף ק'מ, כלאמר כפליים ממדינת ישראל, כל כך שטוח והבדלי הגבהים הם מקסימום עד 2 מטר. (צריך לבדוק בגוגל אם זה מדויק), כתוצאה מכך השטח מלא באגמים/בריכות/שלוליות/, כל בית יש לו את השלולית שלו. כמובן שבשטח כזה, אין אפשרות לחשוב על ביוב בנוסח עירוני מקובל אצלנו, אלא פשוט מזרימים את הביוב חזרה למים. אבל, כדי לא לגרום לזיהום, לכל בית יש את הבריכה שלו, והביוב מוזרם ישירות אליה, אם בצנרת, ואם בשיטת בול- קליעה. אבל זה לא הסוף, לפירוק החומרים האורגניים מגדלים בתוך הבריכות האלו דגי ספמנונים, מסתבר שדגים אלו עושים נפלאות עם החומר האורגני, גדלים משמינים לתפארת. הויאטנאמים לא אוכלים את הדגים האלו בעצמם. לשאלתי אם הדגים מגיעים למסעדות פאר של תיירים ענה המדריך בשתיקה מחויכת.

כניסתנו חזרה לסייגון היתה מלווה בגשם שוטף שהפך את הכביש כמעט ליובל של הנהר שעל יד ולמעשה היה פני המים כמעט מאוחדים.

שישי 11 בנוב.   

אחרי שבשבוע שעבר ראינו את כל היי לייטס של סייגון, לא נשאר למדריך שלנו הרבה מה להראות. עברנו בעיר הסינית, ראינו מקדש סיני לא בודיסטי, עברנו בשוק בגדים ובקרנו בבית הממשלה- הבית שבו שכן הנשיא הדרומ ויאטנאמי וממשלתו עד האיחוד מחדש ב-1975 מענין . בצהרים לקח אותנו קים למלון קראואל, אבל פחד להכנס מפאת הפאר. אנחנו לא פחדנו והמתנו כשעה וחצי לצ'אנג שלקחה אותנו לארוחת צהרים באיזה מקום. ירד גשם זלעפות וכל הרחוב הפך לנחל (לחץ כאן לראות הגשם בוידאו).אבל הצלחנו להגיע לשדה התעופה למרות הפקקים, בזמן. שדה התעופה (טיסות פנימיות) מסודר ונעים. מספר חנויות אוכל ומזכרות, עולה על כולן חנות לריקמה על משי.

שבת 12 בנובמבר,

לא הספקנו לעכל את הרשמים שלנו מחנות הריקמה על משי שראינו בשדה בתעופה בסייגון, נקלענו לחנות ענקית לריקמה כזו ב-נאטרנג, אני מקווה כי אוכל לצלם שם כמה תמונות מחר, זו אומנות שלא הכרתי מקודם, עבודה עדינה ומדויקת על משי שקוף כאשר הריקמה נראית זהה משני הצדדים. אבל זה היה בערב, בבוקר שטנו בסירה מטרטרת שרצחה לי את העורף, הראש והאוזניים, לסיור באקווריום בעל מבנה מיוחד שקיבל השראה כנראה מגאודי הקסטליאני.- אוסף של מספר לא רב של דגים מענינים. ניסיתי בלי הצלחה לצלם, אולי הצלחתי בתמונה אחת לפחות.

ריקמה דוצדדית על משי

הפלגה בין "כפר" דיגים צף על המים ורביצה על החוף באי—שמפורסם כמקום צלילה מעולה, אבל אנחנו ויתרנו—מסיבות בריאותיות. הוילה של המלך האחרון צנועה ויפה

 נאטראנג, ראשון 13 נובמבר 2011

קתדרלה קתולית מהמאה ה-19 , מסתבר שיש מספר לא מבוטל של קתולים בויאטנאם,

מקדש בודיסטי כולל עליה עד לפסל בודה הלבן דרך בודה השוכב, וסיימנו במקדשים קמבודיים משופצים על ידי אונסקו. האתר צמוד לכפר של קמארים שנוהגים לחגוג שם את חגיהם ותפילותיהם. כולל ריקודים של בנות יפות שמסתבר גם בודהה אוהב.

אחה'צ טיילנו לאורך קטע קצר של הטיילת היפה, מאוד. על פי דברי המדריך שלנו, טום, אורך הטיילת 9 ק'מ. לא מדדנו. צהרים אכלנו במסעדה על הטיילת מאוד יקרה יחסית למחירי ויטנאם- 15$ לזוג לארוחה טובה.

העיר נאטראנג כפי שהספקנו להכיר ביומיים, היא עיר תיירות מובהקת עם הרבה מלונות חדשים ויפים, שעיקר המשיכה שלה הוא החוף החולי הנקי – כמו העיר כולה- באופן מוחלט. יש גם חופים כמו שהיינו אתמול שאוהבים לשנורקל שם, אבל אנחנו לא. תיירים, בעיקר מקומיים אבל גם הרבה אירופים ושומעים רוסית ברחוב, הרגשתי כמו בארץ.

ככלל, האנשים ברחוב, כולל אלו שיודעים אנגלית  a little לא מבינים אף מילה, וגם אלו ה"מומחים" יודעים בע'פ רק את מה שלימדו אותם ואם שואלים שאלה חריגה—הם נתקעים.

יום שני 14 בנובמבר,
שדה התעופה של נאטראנג, גדול וחדיש וריק. ריק גם ממטוסים, כולל המטוס שהיינו צריכים לטוס בו לדאנאנג בשעה 1230, ייצא רק בשעה 1440. עוד אני כותב דברים אלו ונערה ויטנאמית ניגשה אלינו התנצלה על האיחור ונתנה לנו שובר לארוחת צהרים שחס וחלילה לא נהיה רעבים. בסופו של דבר יצאנו אחרי 1500 והגענו ל-דאננג לקראת חשיכה. חיכה לנו המדריך שלנו טום tum וכבר לא היה מה לראות בעירת הנופש הוי-אן במרחק 30 ק'מ משדה התעופה, שבה והסביבה נבלה 4 ימים. מחר יהיה יום חדש.

נכון, יום חדש, שלישי, 15 בנובמבר, גשם, גשם, גשם. כל הבוקר בילינו בחוות גידול צמחי תיבול ומה שהם קוראים herbs. הקרקע שטוחה, חול גס, שבילי בטון. למעלה מ-200 משפחות שמעבדות. לא ברור אם זה השטח העיקרי של המשפחות או אולי לכל משפחה יש כמה מטרים בשביל יום ראשון. עבודת ידיים בלבד. ללא השקאה בנוסח שאנחנו מכירים, אלא כל כמה עשרות מטרים יש "באר" ואם עברו כמה ימים ולא ירד גשם, שואבים מים לתוך שוקת, ומהשוקת לוקחים מים במשפכים ואסל, ומתיזים על השתילים. מדשנים רק באמצעות אצות ים כך שאין את הבעיה של עשביה זרה. המקום מאורגן לתיירים, וכל תייר מתכבד לעדור לדשן ולשתול.   בצרוף, בסככה, מטבח שבו נותנים לתיירים הזדמנות לטגן חביתה ויאטנמית: מי קמח אורז שיוצקים על חתיכות בשר חזיר ושרימפס—ללא ביצים. אחר כך יושבים ואוכלים מה שבישלנו, אך הפלא ופלא, אל החביתה הזו התווספו כל כך הרבה מנות נוספות שמומחים מאיתנו הכינו.

רחל נושאת אצות לדישון

הגענו חזרה לעיר (הו יאן) והסתובבנו רגלית בכמה מבנים עתיקים, ראינו מקדש סיני, פגודה, ראינו שווקים. ובכלל הרחובות נראים ישנים ומושכים את העין. הרבה מאוד תיירים, הרבה מאוד חייטים שמציעים לתפור כל דבר שעולה בדעתנו, אלא שמהנסיון היחיד שהיה לנו עד לרגע זה—למדו לבקש מחירים יותר גבוהים מ- lands end.

=

רביעי, 16 בנובמבר,

כדרית בת 88, הצעירה מסובבת את האובנים עם הרגל

ב0715 צלצל המדריך טום כי הים סוער וכי לא ניסע בשעה 0730 לאי +++ כפי שתוכנן, אלא יבוא ב0900 לקחת אותנו לסיור בכפר א ובכפר ב. ב-0800 הגיע אוטו ולקח אותנו למזח לנסע בכל זאת לאי +++. יצאנו. יצאנו מהנהר לתוך הים והסירה התחילה לקפץ. חזרנו למעגן על פי דרישת הקהל, והמדריך הציע לנו , וקבלנו הצעתו, והפלגנו לכפר א שבו 


ביקרנו בית מלאכה לקרמיקה עם זקנה בת 88 שמקדרת, כאשר נערה מסובבת עם הרגל את האובניים.  קנינו שמונצ. אחר כך ביקרנו בכפר ב שבו ביקרנו בבית מלאכה ל חריטה בעץ. לא קנינו, אבל חזרנו העירה- הוי אן, לארוחת צהרים שכלולה במחיר – במסעדת פועלים פושטית. אחרי שנת היופי בצהרים הסתובבנו לבד עם עוד הרבה תיירים בכמה רחובות, כולל במבנה אחד או שניים בנוי עץ מהמאה ה-19 שנבנה ע'י סינים עשירים, וכיום משמשים כחנויות. עברנו בשוק המקומי, לילידים, והחלטנו כי מחר, שיהיה יום פנוי, ללא בלבול המוח של המדריכים, נעבור בו שוב במנוחה.

חמישי, 17 בנובמבר

הגשר היפני הוי אן

יום חופשי שניצלנו אותו להסתובב בשוק וברחובות, חלק גדול מהזמן נוצל לקנית 3 חולצות לרחל ושתים לי, תפירה לפי מידה. חווית הקניה מרשימה לא פחות 
מהחולצות עצמן. הסתובבנו בשוק וחיפשנו חולצות מוכנות, אבל לא מצאנו את המידות שלנו. פתאום נדבקה אלינו אישה צעירה וסחבה אותנו בדרכים מפותלות ובפתויים דיבוריים, אל חנות שבה שכנעו אותנו להשאיר מידות, לבחור בד, להשאיר דמי קדימה ולחזור אחרי 5 שעות..... וכשבאנו היו 5 החולצות מוכנות ומגוהצות. אם החולצות אחרי הכביסה ייראו כמו לפני, אז עשינו עסק.

תלישת שיער מהפנים

תוך כדי בחירת הבד לחולצות, עמדו בתור כמה תגרניות מהשוק בשביל למכור לנו מיני דברים שימושיים יותר או פחות. הגדילה לעשות גב' גיאן שמתמחה בתלישת שיער מהפנים באמצעות חוט שזור שהיא מחזיקה בשתי ידים וע'י מתיחה נתפסת השערה השוררת ונתלשת. זריזות ידיים של להטוטנית.

בית מלאכה לפיסול, הבנות תמיד אוהבות להצטלם

אלו לא פילגשים אלא תיירות

יום שישי, 18 בנובמבר,

ויסעו מהוי-אן דרך הר השיש ובתי המלאכה המרשימים,

      

 ומעבר הרים עתיק, ויחנו בהואה. בעוד 5 דקות יבוא טום לקחת אותנו למופע על סירה בשיט לילה.(לחץ כאן לראות המופע)

 מלון מונדיאל, חדש, ונעים.

 המופע היה על סירה שעגנה באמצע הנהר, שרו 4-5 נשים צעירות עם שני מנגנים. חזרנו  עייפים אך מרוצים.

שבת 19 בנובמבר,

זה היה יום ארוך שהתחיל בסירה שיצאה מהמעגן בו עליו אתמול על סירת הלילה שטנו לאורך הנהר שנקרא "נהר הבשמים",  בהמשך,עברנו בפגודה גדולה, במבצר, בשוק—שבו לא יכולנו לעמוד בפיתוי של קנית שמונצים שלא צריכים. ביקרנו באחוזת קבר של מושל אחד שמת באמצע המאה ה-19, ומשם לאחוזת קבר של מושל אחר, הבא אחריו, שבניגוד לקודם – עם 500 פילגשים, לו  היו רק 100 פילגשים, אבל המסכן היה עקר. שמות הפילגשים היותר חשובות חרוטים לזכרון עולמי על לוחות אבן .

ראשון 20 נובמבר

עזבנו את הואה לכוון אזור הקרבות , DMZ, קוונאג טרי.  ביקרנו כנסיה קתולית הרוסה Lava, נבנתה 1798, נהרסה בימי המלחמה, יש גל עד ל"גבירתנו". ביקרנו במבצר של קוונג טרי, כולל המוזיאון עם תמונות המלחמה, עצרנו על הגשר על הנהר שהיה למעשה קו הגבול בין הצפון והדרום (רשמית קו רוחב 17) כולל גל-עד. צהרים אצל האימא של הונג בכפר, וללא מנוחת צהרים, נסענו לראות את המנהרות vin moc. בדרך חזרה עצרנו לצלם את התגרניות בשוק שעל הנהר.

בסה'כ אכלנו אצל הגברת אמא של הונג, או למעשה מי שבישלה היא גיסתה שנמצאת בהריון מתקדם, 3 ארוחות מצוינות, החדר היה בהחלט סביר, אלא שהשרותים היו משותפים ולא כל כך ברמה שהתרגלנו אליהם במלונות, מה עוד שהיינו צריכים לעבור דרך החדר של המדריך שלנו שישן בפרוזדור. בסה'כ היתה חוויה מענינת ונעימה.

בכפר הזה ראינו הרבה שיחי פלפל שמטפסים על עצים מסוג אחר. כל משפחה יש לה את השיחים שלה וכאשר הפלפל מבשיל , הוא מהווה תוספת לפרנסה. עכשיו הפלפל פורח.

.

שיחי פלפל עם מקדשון לסבא

שני 21 בנובמבר.

נסיעה ארוכה לראות מערת נטיפים, כולל סירה במשך חצי שעה, הסירה נכנסת לתוך המערה אבל הפעם הנהר היה גבוה וירדנו רגלית. הדרך היתה קצת לא נוחה, אבל יש צילומים יפים.

אורות צבעוניים מוסיפים ליופי

כשחזרנו מהמערה הזו התבשרנו כי קיימת עוד מערת נטיפים שעלינו לראות במרחק של 30 ק'מ שנקראת פרדייס, המערה נפתחה לציבור לפני כשנה והיא מאורגנת היטב לקלוט כמות של תיירים. בינתים היא עוד לא מספיק מפורסמת.

יציאה מהמערה

יש לעלות קודם כל 524 מדרגות אבן מסודרות היטב ונוחות, אחר כך לקבל מדריכה שתסביר לנו ותיקח אותנו לתוך המערה. עכשיו צריך לרדת 232 מדרגות ואחר כך ללכת על מדרכת עץ לאורך של ק'מ ולהתפעל מהצורות השונות של הסטלימיטים והסטליגטיטים. על מערה זו רחל ויתרה ואילו אני טיפסתי את כל אותן מדרגות, אלו שעולות ואלו שיורדות, ומצאתי אותן עשויות כהלכה, נוחות ובטוחות. המערה עצמה יפיפיה ומומלצת בכל פה. סה'כ עליה למערה וחזרה 3שעות.

לינה לאחר שעתים של נסיעה ב-דונג הוי

שלישי 22 נוב

מריחת הזמן עד המראה ב1600 להנוי. חבל שהמדריך הביא אותנו לשדה התעופה 3 שעות לפני הזמן, אבל סלחנו לו כי הוא היה צריך לחזור לדה ננג מרחק של 400 ק'מ

תוך כדי שוטטות בשוק המכוסה-כי בחוץ ירד גשם- הכרתי צעירה, נאה, (בוודאי נאה, משתי סיבות: האחת היא וייטנאמית וכל הצעירות כאן נאות, והשניה, אילו לא היתה נאה לא הייתי טורח לשבור שני באנגלית וייטנאמית). מסתבר שהצעירה הזו לומדת ועובדת באוניברסיטה של טוקיו, גילתה ענין רב בנושא "עברית" ואפילו הציעה לי הסעה על הטוסטוס שלה למלון שלנו כדי שאלמד אותה עברית על הלפטופ שלי.

סופו של אותו ענין היה שאני הלכתי למלון ברגל, וכשהצעירה הנ'ל הגיעה כבר ישבתי עם רחל בלובי והמתנו לה. סופו הסופי של מפגש זה היה שנפרדנו כידידים משכבר הימים תוך שאנו מחליפים כתובות מייל.

רביעי, 23 נובמבר

הנוי, מלון לוקסור

יום חופשי, הלכנו לאגם ומסביבו, התרשמנו מההמולה והתנועה הצפופה של הטוסטוסים. נכנסנו למקדש על אי באמצע האגם, פרטים בצילומים. מישהוא קדוש שמת בערך בשנת 1300, מקומיים באים להתפלל ולהניח קטורת, ולשרוף "דולרים" למזל.

תיירים רבים באים לצלם. הסתובבנו פה ושם וחזרנו למנוחת הצהרים שלנו. בשעה 2000 לקח אותנו המדריך לתחנת הרכבת מרחק דקות ספורות, לנסיעת לילה ל-לאו קאי , לשם נגיע ב0500 ויחכה לנו מדריך ונהג שיקחו אותנו לסאפה. מה יהיה בסאפה, נראה מחר. בינתים הסתובבנו ברחובות העיר העתיקה וראינו את התנועה בלילה, ממש כמו משחק מחשב   

חמישי, 24 בנןבמבר

כשהגיעה הרכבת ללאו קאי  כבר חיכה לנו המדריך החדש,-סאן- ולאחר נסיעה של שעה הגענו למלון שלנו בספה. החדר כמובן התפנה רק אחר הצהרים, והמדריך שלנו לקח אותנו לשוק המקומי, לכפר קאט קאט של המונג השחור, ירדנו לואדי ועלינו, ראינו את המקומיים ואת המגורים שלהם, ואחרי נסיעה של כמה ק'מ לראות ממצפור את הנוף בגובה של 2400 מ', ועליה מוסדרת למפל,-- הגענו למנוחת הצהרים במלון. מזג האויר היה ערפילי ויכולנו לנחש כל נוף שרצינו—זה היתרון של מזג אויר ערפילי- אנחנו הרבה יותר חופשיים איזה נוף לראות.

שתי אחיות

בית שימוש בול קליעה ובתרגום גוגל:stamp shooting

 ככלל האנשים כאן שונים לגמרי מאלו שראינו בויאטנאם,   שבטים שונים תלבושות אחרות, פנים אחרות, יותר מבוגרות ופחות מחייכות מאשר בויאטנאם. יותר מונגוליים מאשר סיניים, ובוודאי לא ויטנאמים.

את ארוחת הערב לא הייתי מזכיר אילולא הסיפור עם העכבר. עוד אנו משוחחים עם המלצרית במסעדת red dao, פנתה הצעירה לעבר הקיר ותפסה בידה החשופה עכברון שטיפס על שטיח הקיר, הסתירה אותו היטב בכפה ואמרה משהו כמו "עכשיו הכל בסדר". ניסיתי לדמיין מצב כזה במסעדה ישראלית. לא הצלחתי. האוכל היה כחלק מהעיסקה הכוללת על אף שככלל לא היינו זכאים לארוחת ערב. הגענו למסקנה כי יש כנראה הסדר בין חברות התיירות והמסעדה... מסתבר כי כל המועסקים במסעדה הם צעירים שננטשו בינקותם בבית היולדות ואגודת צדקה גידלה חינכה אותם ודואגת לפרנסתם.

אפשר היה לכתוב סיפור ארוך על חווית הנסיעה הלילית ברכבת, אילו היתה חוויה כזו. פשוט הכניסו אותנו לתא, לקחנו כדור שינה והתעוררנו כאשר מנהלת הקרון דפקה בדלת לקראת נחיתה.

שישי. 25 בנובמבר,

רחל ננטשה לכמה שעות במסעדה כפרית באחד הכפרים באיזור ואילו אני ירדתי עם המדריך שלנו דרך הררית, ודרך כפרים עד לאותה מסעדה, או בשפת התיירות community house.  את ארוחת הצהרים הנעימה לנו להקת פולקלור עממית שרקדו לצלילי play back  רעשני, אבל היה גם חלילן שהפליא לנגן. (לחץכאן לראות להקה)חזרנו למלון לקראת שנת הצהרים הרגילה, ברכב כמובן.--החלילן--כאן, לחץ

כבכל הליכה ליוו אותי, נוסף למדריך, גם שתי מקומיות, האחת עם תינוק על הגב, ותמכו בי כשנדמה היה שאני זקוק לתמיכה.

באחד הכפרים נכנסנו לבית ספר, השעה היתה לאחר שהילדים הלכו כבר, והרשיתי לעצמי להציץ במחברות שלהם שהיו תלויות על הקיר. כל כך התלהבתי מדיוק הכתיבה של ילדים בגיל 8-9 שהייתי מוכרח לצלם אחת . זו לא מחברת של ילדה, כך כל המחברות, וכך גם נראים השלטים שהרוכלים מציבים בכתב ידם בפתח החנות.]

כך כותבים בגיל 8

שבת, 26 בנובמבר,

מהמלון, יצאנו לכפר ??? של ה ד'או האדום, הסתובבנו פה ושם, ראינו "מפעל" להפקת רכז צמחים רפואיים, ולא הצלחנו להפטר משורת ה"נקייניות" שנדבקו אלינו אלא לאחר שקנינו בכמה אלפים של דונגים (21000 לדולר) כמה שמונצס.
ההפתעה הלא מתוכננת היתה לוויה על יד הכפר. אדם יודע כי בגיל 60 הוא צריך להיות מוכן למוות, ולכן מכין לו ארון מתאים, לפי מידה, כשהוא מת מכניסים אותו לתוך הארון ומביאים אל שפת הנחל. שם מתקבץ כל הכפר לבושים בשחור , שוחטים בופלו אחד או יותר, ומתחילים לבשל, הולכים הביתה לאחר שגמרו לאכול את כל הבשר. אל הבשר נלווית גם שתיה אלכוהולית והשתויים רובצים בשדה. כשנגמר האכול , בדרך כלל לאחר יומיים, קוברים את הארון על שפת הנחל קרוב למים. לא מסמנים את מקום הקבורה ולא באים לבקר. עם הזמן הנחל עושה את שלו וסוחף את הארון ותחולתו במורד הזרם, ומתפנה מקום מחדש.את הארון נושאים באמצעות במבוקים ומלווים בנגינה בתוף וחליל.

שבט המונג-האיש מת אבל אוכלים בופלו

מבשל את הדם

חמת חלילים המונגית

  מֻפִּים וְחֻפִּים!  הַכּוּ בַתֻּפִּים!

  מִלֲלַי, גִּלֲלַי!  חָלִיל אֶל-פִּיכֶם!

יהִי מְחוֹל הַמָּוֶת וְשִׁירַת הַפְּגָעִים

כַּפָּרָה גְמוּרָה לְכָל-הַחֲטָאִים
(חיים נחמן)

אחה'צ יצאתי עם סאן-המדריך- לטפס על גבעה בקצה העיר ספה. גבעה סלעית שמטופלת יפה עם שבילים וגנים ומהווה נקודת משיכה לתיירים, בפרט מקומיים. בדרך חזרה נתקלנו בהפתעה השניה להיום, התקהלות בחצר הכנסיה לקראת ביקורו של ארכיבישוף ליאופולדו גירלי שמונה מטעם הותיקן להיות אחראי לאיזור דרום מזרח אסיה.לחץ כאן לשמע המקהלה

המורה לזימרה מכינה את הילדים לשיר לכבוד ארכיבישוף

ראשון 27 נובמבר

נסיעה של 3 שעות עד לעיר BAC HAA    שם הסתובבנו בשוק של יום ראשון המפורסם, כולל בגדים, מזכרות אוכל מכל המינים, חיות שונות, והרבה בופלו. מסתבר שבשר הבופלו איננו שמן, וקשה בהרבה מבשר בקר. וכי עגל מבוגר מחירו מגיע ל-4000$, לא האמנתי לו והלכנו לאכול צהרים.

קונות בפלו לזבח פסח

הסיבה שהנשים באות עם הבגדים הכי יפים שלהן היא שהשוק מהווה גם מקום מפגש חברתי שבו הן פוגשות את החברות שלהן.

קונות שמלות לפסח

תובלה יבשתית בין סין ווייטנאם

 באותה שעה כל המבקרים בשוק, (מעט תיירים) היו עסוקים בארוחת הצהרים שלהם, מה שמשך תשומת ליבי היו כלי האוכל היפים עשויים חרסינה. כמובן שאי אפשר היה להתעלם מהנשים בבגדים הססגוניים עם הילדים על הגב.  בדרך חזרה ל יאו קאי-לתחנת הרכבת, עצרנו במטע של תה, הלכנו בכפר של שבט שאינני יודע את שמו, ושטנו בנהר עד איזה שהוא מקום, ומשם עלינו שוב על האוטו, עצרנו על יד הגשר – גבול עם סין,  ומשם מרחק קצר למסעדה ע'י הרכבת. סאן אירגן לנו שולחן שמור, קנה לנו כרטיסים, ןהביא אותנו עד לתא השינה.  



          לאו קאי העיר נמצאת ממש על יד הגבול עם סין, כאשר נהר מהווה את הגבול, ומהצד השני יש עיר סינית, יש גשר שעליו עוברים אנשים וסחורות. ככלל הגבול פתוח. אלא שמסקרן היה לראות את אופן העברת הסחורות, בצד משאיות ענק, היה מקום גם להולכי רגל עם עגלות כאלו.

שני, 28 נובמבר

את הלילה עברנו בקרון שינה, ובשעה 5 בבוקר עצרה הרכבת בתחנת האנוי הבירה. וכבר חיכה לנו טוני שלקח אותנו, במקום לשוק הפרחים,כמתוכנן, לצעידה מסביב לאגם- אותו אגם שהסתובבנו סביבו בשבוע שעבר, משם  ברחבת הוצ'י מין, ראינו טכס הנפת הדגל-לחץ,, ראינו טכסים יותר מענינים וניחשנו כי שינוי התכנית היה על פי הוראה של מישהו שמעונין שנראה את הטכס. טוני הקפיד לדבוק בטכס על אף שהערתי לו כי התכנית היא שוק הפרחים. בסמוך, השתתפנו בפעילות טיי-צ'י, או ליתר דיוק, בסוף הטיי צ'י החליטה המדריכה כי הבנות צריכות להתחיל את היום במצב רוח טוב. וזה צריך לראות בווידאו, כאן

לאחר ארוחת בוקר במלון לוקסור בו לנו בשבוע שעבר, וגם נלון ב-2 הימים האחרונים של הטיול- נסענו שעתים וחצי מתישות עד ל-נין בין, בתחילה הוביל אותנו לעוד 2 מקדשים שנוספו לרשימה גדולה קודמת, אבל אחה'צ שטנו באגם/נחל/ביצה בין ותחת הסלעים היפים.(לחץ פה ותראה השייט(  -או פה

נין בין השייטת שלנו

נין בין - תחת הסלע

3 שעות חזרה להנוי וקיבלנו 33 דקות להתארגן לנסיעה לארוחת ערב. מסעדה-אחת משלוש- שרות עצמי, עם מאות של מאכלים וייטנאמים שונים. מאות וייטנאמים ועשרות תיירים היו עסוקים בריצה מדוכן לדוכן ובהחלפת רשמים בשפה המקומית. חזרנו למלון, התקלחנו, צחצחנו שינים, והלכנו לישון.

שלישי. 29 נוב

הלונג ביי

נסיעה מתישה מהאנוי להלונג ביי, עצירת רענון במפעל לעבודות שיש ובגדים. אחרי 3 שעות וחצי עלינו על "אמושן" ספינת תיירים שלקחה אותנו לתוך המפרץ. סה'כ תיירים היו 16, מתוכם 6 ישראלים, סירה קטנה יותר לקחה אותנו אל מערת נטיפים מפתיעה בגודלה, אם כי הצורות היו בינוניות ביפין, התאורה המושקעת שיפרה. 
 שבילים טובים ונוחים. רחל נשארה על החוף, ולא טיפסה לתוך המערה, וכשיצאנו, הסתבר כי היציאה היתה מרציף אחר מזה של ההגעה ורחל בטוחה היתה שהיא תשאר שם לעד. אבל בסופו של דבר חזרנו עם הסירה לקחת אותה. 

הלונג ביי

 בדרך אל  סירת האם, עצרנו לראות חוות גידול פנינים, עקבנו אחרי התהליך, והגענו למנוחת אחה'צ בתאנו היפה.

מחדירה גרגיר לצדפה כדי שתגדל פנינה

רביעי 30 נוב

בסירה שנשלחה היום מאונית האם-Emotion'  היו מלבדנו רק זוג גרמנים, שטנו כחצי שעה עד נקודת היציאה לשיט בקייקים, שלושה קייקים, הזוג הגרמני, רחל עם המדריך שחתר בשבילה ואני לבדי. הסתובבנו כשעתיים, אולי שלוש,בין הסלעים, מתחת לסלעים אבל לא מתחת למים. קראנו לקופים שגרים על הסלעים והם לא באו.

 חזרנו עם הקייקים לסירה ישר לארוחת צהרים מצוינת שהכין הטבח על הסירה. נחנו, ואחר כך נחנו, ולאחר שיטוט נוסף בין הסלעים, כולל עליה לחוף לשם שחיה—הגענו עייפים אך מרוצים לספינת האם. הרע היחידי הדבר שאפשר לאמור על הספינה הוא שאין לה wifi אבל אני מקווה שעד הפעם הבאה שאבוא הנה, כבר יהיה. מלאי חוויות ורשמים, אכלנו ארוחת ערב מצוינת צחצחנו שנים והלכנו לישון.

חמישי. 1 דצמבר

היום הוא יום העזיבה של הספינה, וסדר היום שונה קצת: ב0630 יצאה רחל לעשות טיי צי על הסיפון העליון. ב0700 קפה ועוגה.

שעור בישול על סיפון אמושן

 ב0730 שעור בישול, כניסה לכפר דייגים וקבלת ארוחת צהרים מוקדמת, בלשונם:   בראנצ'.  ירידה לחוף, וכבר חיכה לנו טוני המדריך שלנו והתחלנו  בנסיעה חזרה להנוי. עצירה בחנות  הפסלים הריקמה והתפירה בדרך. 
 לפני הכניסה לעיר הבירה נכנסנו לבקר את ההורים של טוני שגרים בבית שלהם בפרברים. האב הוא רופא בדימוס, והתפאר בעברו כחייל בוייטקונג. מאחר והתקשורת קשה,  קצרנו את הביקור ועוד הספקנו לערוך סיור ריקשות בעיר העתיקה, לפני שעה 1630 שבה חייבים הריקשאים לחדול ממלאכתם בגלל עומס התנועה.

יום שישי 2 דצמבר

סיור בוקר עם טוני המדריך- האגם המערבי, בית מלאכה לעבודות לכה.  מתחם הו צ'י מין, מקדש הסיפרות,--אתר בן כ-1000 שנים שהיה מקום האוניברסיטה של העבר, עם מבנים מענינים, גנים, ולוחות אבן שעליהם כתובים דברי חוכמה. כולל מקדשון לקונפוציוס. קיים מנהג שסטודנטים באים לשם במיטב מחלצותיהם להצטלם למזכרת מימי נעוריהם. אני הייתי אטרקציה והואלתי להצטלם עם מספר רב של סטודנטים. בקרנו גם בטמפל עתיק.

סטודנטים במקדש הסיפרות, פחדתי לגעת בבובת החרסינה שמא תשבר

אחרי הצהרים נלקחנו למופע בובות-במים ומוסיקה, מאוד מפורסם וממש אתר חובה לתיירים, אבל לטעמנו רועש מידי, ילדותי ומשעמם שעה שלימה. סיור עצמי ברחובות הקרובים למלון שלמעשה מהווים את קצהו של שוק הלילה. עמוס בקטנועים, קישוטים לחג המולד, ואנשים שיושבים על המדרכות ואוכלים.

נכון, זה גבר-שהחליף את אשתו(?) ל-10 דקות -מדדנו

נראה כי אין שעות מוגדרות לאוכל בעיר הזאת ואולי בוויטנאם בכלל. המדרכות מלאות נשים שיש להן שולחנצ'יק 2-3 כסאות קטנטנים, להבת גז ומחבת- זוהי כל המסעדה. התחושה שכל הזמן כולם אוכלים.

אנחנו אכלנו מספר פעמים במסעדת פקידים מקומיים, לא ראינו אפילו תייר אחד. לא רחוק מהמלון שלנו- לוקסור ברחוב  באט דאן,    מול   מספר 49 ששם יש מסעדה מקומית פופולרית בעיקר למרק. עשרות אנשים מקומיים עומדים בתור לקבל את מנת המרק שלהם ואליה נשלחנו ע'י פקידת הקבלה של המלון. רחל קצת הסתייגה מהצפיפות שם  והעדפנו כאמור לאכול ממול, מסעדה גדולה ב3 קומות והקהל שלו לא עני.

בתיאבון! בוויטנאם הכל כשר בד'צ

במתחם הו צ'י מין בקרנו גם בחזית מה שנקרא "הבית הצהוב" – בית הממשלה, במקביל לבית "הלבן" של וושינגטון, ועל אף שכתוב שאסור לצלם, חובה על כל התיירים להצטלם בחזית. שיהיה למזכרת.

בבוקרו של יום שישי הספקנו גם לראות את בנות הנוי עושות טאי צ'י בכיכר, ולסיום: צחוק משחרר בפקודה!!!
כל כך נהניתי שהצטרפתי אליהן, אלא שאז קרו שני דברים: האחד המדריך שלנו חשב שדעתי נטרפה עלי, ובא להרגיע אותי, וכן, המצלמה שבידי התחילה לרעוד..... כאן תראו איך צוחקות בוייטנאם, ותשמעו אותי מצטרף

שבת 3 בדצמבר,
6 שעות המתנה בשדה התעופה של בנגקוק לטיסת המשך. נחתנו אחרי שעתיים טיסה עם וייטנאם אייר ליינס מהאנוי לבנגקוק ועכשיו מחכים לחצות הליל כדי להמשיך עם אלעל לתל אביב. בבוקר עוד הספקנו לעשות סיבוב נוסף אל האגם המרכזי של העיר, ולאכול צהרים במסעדת הפקידים, לפני שטוני בא לאסוף אותנו לשעה נסיעה עד שדה התעופה של האנוי. ומי שרוצה להבין מה זה תנועת טוסטוסים בהנוי שילחץ כאן.

לקראת נחיתה היתה ראות טובה וראינו יפה את פני הקרקע של תאילאנד עמוסי השטפונות. מקומות רבים נראו הבתים כבנויים על אי קטנטן וסביבו מים.    











 ואיך אפשר לסגור בלי לספר ולהראות את המשפחה הנחמדה הזו?

שימו לב לגדי שמונח לרגלי התינוק!